רק לא בחירות
כמו גולדה וניקסון, גם אולמרט יוכל להסיק מסקנות אישיות מבלי לגרור את המדינה לבחירות שניות בתוך שנה

שי פלד

חצי שנה בלבד לאחר הבחירות הקודמות, המערכת הפוליטית שוב שוצפת וגועשת - ושוב מדברים על בחירות. שוב מדברים מקורבים בשם מועמדים חדשים-ישנים, והאחרונים גם מדברים בשם עצמם. כולם תוקפים את אולמרט ופרץ בחרי אף כמו היו אשמים בכל בעיות המדינה; דורשים מהם להתפטר או לכל הפחות להקים ועדת חקירה, שתמליץ להדיח אותם. ומה יקרה לאחר שיניחו את המפתחות ויתפטרו מכורח או מרצון? קדימה לבחירות. ומה נקבל אחרי הבחירות? איש אינו יודע. רק דבר אחד בטוח: יום אחד אחרי שאלו יסתיימו, יתחיל הקמפיין לקראת הבחירות הבאות מצד המפסידים. ככה זה בישראל, המפסיד לעולם אינו באמת מפסיד - הוא פשוט מתחיל בהכשרת הקרקע לקראת הניצחון במערכה הבאה.

התהליך שעל פיו קוראים לבחירות חדשות מיד לאחר המשבר הפוליטי הראשון הוא תהליך מסוכן, שמוזיל את אחד הערכים החשובים בדמוקרטיה: הזכות לבחור את הממשלה ולתת לה מנדט שלטוני שייבחן מחדש בתום תקופת זמן מסוימת, במקרה הישראלי - לאחר ארבע שנים. כבר בבחירות האחרונות, שנערכו שלוש שנים בלבד לאחר אלו שקדמו להן, נוצרה לאות ועייפות בציבור. התחושה הכללית הרווחת הייתה שנבחרי הציבור מאסו מוקדם מדי בכיסאותיהם, ובמקום לטפל בבעיות השוטפות, הם אצים-רצים לעוד מערכת בחירות שתעלה הון ותמומן מכספי הציבור. התוצאה הייתה שיעור ההצבעה הנמוך ביותר מאז קום המדינה: 63.55 אחוזים בלבד.

נסו לדמיין מה יקרה, אם נקבל בחירות חדשות בתוך פחות משנה. התחושה הציבורית תוליד אדישות וייאוש מהמערכת הפוליטית, שיבואו לידי ביטוי בקלפי או יותר נכון בהיעדרות מהקלפי - היעדרות שעוד תוליד געגועים עזים לאחוזי ההצבעה שהיו בבחירות האחרונות. בשלב הבא ייווצר בקרב האזרחים מיאוס מוחלט מהשיטה הדמוקרטית, והדבר יוליד כמיהה למנהיג חזק משוחרר מכבלים ש"ייקח את העניינים לידיים".

כנגד אלו הטוענים כי אין מנוס מהליכה לבחירות, אם אולמרט לא יוכל לכהן עוד בתפקיד ראש הממשלה מטעמים כאלה ואחרים, יש להציב את השאלה: על ממשלה חלופית שמעתם? ב-1974, חודשים ספורים לאחר הבחירות שהסתיימו בניצחון המערך חרף מלחמת יום הכיפורים, הודיעה ראש הממשלה, גולדה מאיר, על התפטרותה. בישראל של שנות השבעים איש לא העלה בדעתו ללכת שוב לבחירות חדשות ולבזבז כספי ציבור, זמן קצר לאחר שהבחירות הקודמות הסתיימו. הפתרון הסביר ביותר היה הקמתה של ממשלת המשך. שני שרים זוטרים אז - שר העבודה יצחק רבין ושר ההסברה שמעון פרס לקחו על עצמם להנהיג את המדינה ולהבריא אותה מטראומת המלחמה. ההמשך ידוע: הממשלה הזו החזיקה מעמד עד לבחירות, שהתקיימו כעבור שלוש שנים.

גם בארצות-הברית - שבה השיטה הנשיאותית שמה יותר דגש על המועמד ופחות על המפלגה - מתאפשרת המשכיות שלטונית, אם וכאשר נוצרת סיטואציה המונעת מהנשיא הנבחר להמשיך בתפקידו. ב-1974 למשל, עם התפטרותו של ניקסון בעקבות פרשת ווטרגייט, לקח את המושכות סגן הנשיא, ג'רלד פורד, וכיהן עד לבחירות ב-1976.

המצב כעת הוא פשוט: מפלגת קדימה, ולא אהוד אולמרט, היא שניצחה בבחירות האחרונות. אם מסיבות כלשהן לא יוכל ראש הממשלה להמשיך, על קדימה לבחור לעצמה מועמד חדש שימלא את מקומו ויקים ממשלה חדשה, שתכהן עד 2010. מבחינה פרלמנטרית, לא צריכה להיות לה כל בעיה: לרשותה עומד בכנסת רוב מוצק.

בספרו החדש של ז'וזה סרמאגו "על הפיכחון", מתוארת סיטואציה בה הממשלה עומדת נבוכה וחסרת אונים לאחר שמתברר לה כי למעלה מ-80 אחוזים מהציבור הטילו פתק לבן בקלפי, ובכך הביעו אי אמון בכלל המועמדים ובשיטה הדמוקרטית כולה. לאור התהליכים המתרחשים כיום בישראל, בל נתפלא אם התסריט ההזוי הזה יקרום כאן עור וגידים.

שי פלד הוא יועץ תקשורת