נדבן צדיק - או איום אסטרטגי?
דני גוטוויין 

האוטובוסים לאילת - בעיקר אלה שבוששו להגיע - אותתו לחמאס כי ככל שמשטר ההפרטה מפורר את החברה הישראלית, כך הוא גם הופך את הקסאם לאיום אסטרטגי. כאשר מצדקה וחסד עובר התמחוי לטפל גם בביטחון הלאומי, יש סיבה לדאגה - או שמא צריך לברך על פעילותם של נדבנים, שנכנסים לוואקום השלטוני ורוצים בסך-הכל שיהיה פה טוב יותר?

דני גוטוויין,
פורסם : 22.11.06, 11:59

מסדר ההשפלה שארגן ארקדי גאידמק לממשלת ישראל בשדרות מסמן לא רק עליית מדרגה בניצול ההון את עקרון התמחוי כדי לכבוש את השלטון; הוא גם חושף בדייקנות ובאכזריות את יעדיו: ברוני התמחוי אינם מסתפקים עוד במתן ארוחות חמות, ברכישת צעצועים, בסיוע לחולים או במימון פוליטיקאים. עתה הם משתמשים בבית התמחוי כדי להכפיף גם את מדיניות הביטחון הלאומי לאינטרסים של ההון.

תחת משטר ההפרטה, כך נטען כאן בעבר , הפך בית התמחוי ממוסד חסד וצדקה לאמצעי ולמסווה לפירוק מדינת הרווחה ולהגברת העוני והתלות בהון . בניגוד למתק השפתיים המתחסד של עסקניו ולטענות מליצי היושר של "החברה האזרחית" ו"המגזר השלישי", בית התמחוי אינו ממלא את החלל שיצרה המדינה תוך כדי הפרטתה לדעת; הוא יוצר אותו. ככזה, בית התמחוי הוא חוליה חיונית בהעברת השלטון להון. אם עד כה שימש בית התמחוי את ההון כקרדום לעיצוב המדיניות בתחומי הכלכלה והחברה, בא גאידמק והראה כיצד ניתן למנף את התמחוי ולהפוך אותו לאמצעי להשתלטות עוינת על מדיניות הביטחון הלאומי.

אהוד אולמרט, שתעלולי מיליונרים אינם זרים לו (כפי שמלמדים לכאורה להטוטי הנדל"ן שלו עצמו) ואשר לא זועזע עד כה מהשתלטות המיליונרים על תחומי חיים שונים, אלא קידם אותה בין השאר באמצעות גאידמק - היה הראשון להבין את השינוי שחולל האחרון במדיניות התמחוי . הנחרצות בה הוא נחפז לצאת  נגד "הברחת התושבים ותעלולים יחצניים של מיליונרים" רק הדגישה כי גאידמק אכן פגע בנקודה רגישה.

פינוי תושבי שדרות קרע את המסווה מעל אשליית החסד והצדקה של התמחוי - כפי שהוצג, למשל, בפרויקט ניצנים של גאידמק - וגילה כי יעדיו מצויים באזור שאמור היה, לכאורה, להיות מחוץ לתחום בשבילו: הביטחון. אופק זה שורטט כבר במהלך המלחמה, כאשר חברות עסקיות רכשו ציוד לחימה ליחידות צבאיות. אך עתה הרחיב גאידמק את הפרטת הביטחון מן האפסנאות אל המדיניות: על-ידי "הברחת התושבים" באמצעות מדיניות התמחוי, הוא יצר מצב אסטרטגי חדש שלא רק שלממשלה אין שליטה עליו, אלא הוא מאיים להכתיב את תגובותיה. האוטובוסים שנסעו משדרות לאילת, ואף יותר מכך - אלה שבוששו להגיע, אותתו לחמאס כי ככל שמשטר ההפרטה מפורר את החברה הישראלית, כך הוא הופך את הקסאם לאיום אסטרטגי. ואמנם, החמאס מיהר להיענות לאסטרגיית התמחוי, והודיע כי פינויה של שדרות יביא להפסקת הירי.

מלחמות הפריפריה בקיץ ובסתיו אילצו את החברה הישראלית להכיר כי לא ניתן להבחין בין צבא לרווחה, וכי פירוק מדינת הרווחה והפרטת שירותיה, שערערו את הביטחון החברתי, פגעו גם בביטחון הלאומי. יתר על כן, הם גילו שבתי התמחוי וחסדי הנדיבים הם לא תחליף למדינה, כטענת יחצני התמחוי וסוכניהם, אלא הם הם "קורי העכביש" שעליהם השליך נסראללה את יהבו.

לא בכדי היה אולמרט בין הראשונים להבחין בשינוי שחולל גאידמק בכללי המשחק. השימוש בבית התמחוי להפרטת הביטחון הלאומי הוא רק עוד גילוי של התמורה שמחולל ההון ביחסיו עם השלטון בישראל, תמורה שפן אחר שלה הוא השינוי שהציע אולמרט בשיטת הממשל: חוסר היציבות השלטוני הכרוני בישראל הפך את השקעתם של בעלי ההון בפוליטיקאים, שתקופות שלטונם הלכו והתקצרו, לכדאית פחות; ה"יציבות השלטונית", גם במחיר פגיעה בדמוקרטיה, נועדה להבטיח את ערך ההשקעה, או במילים אחרות - להפריט את הפוליטיקה ולהסגיר אותה כליל לידי ההון.

משטר ההפרטה והתמחוי הישראלי קוצר עתה את פירות הבאושים שלו. אם תחת שרון הגדילה ההפרטה את העוני והשחיתות, תחת אולמרט היא מערערת את הביטחון והדמוקרטיה. ככל שמשטר התמחוי מגדיל את שליטת ההון במדינה, כן הוא מערער את ריבונותה וחושף את ההפרטה כאיום האסטרטגי הממשי על עתידה של ישראל כלפי פנים וכלפי חוץ, ומצביע על המשוואה שממנה לא תוכל עוד החברה הישראלית להתעלם: שיקום הריבונות של ישראל מול הקסאם מותנה בשיקום ריבונותה מול התמחוי.

פרופ' דני גוטוויין, החוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת חיפה