שארל דה-גול, מייסד הרפובליקה החמישית והנשיא המיתולוגי של צרפת, אמר פעם כי מכיוון שפוליטיקאי מעולם לא מאמין לעצמו, הוא תמיד מופתע כשאחרים מאמינים לו.
גם בפוליטיקה הישראלית פוליטיקאים לא מאמינים לעצמם, אבל הם כבר הפסיקו להיות מופתעים.
הפליאה הגדולה צריכה להיות מופנית לא כלפי נבחרי הציבור, אלא כלפי הציבור עצמו וכלפי יכולתו הבלתי מתכלה לשים את מבטחו שוב ושוב בלהג הרהב הראוותני של אלה המתיימרים לקבל את אמון הבוחרים. הנשיא האמריקני אברהם לינקולן סבר שאפשר לעבוד על חלק מהאנשים כל הזמן, על כל האנשים חלק מהזמן - אך אי אפשר לעבוד על כל האנשים, כל הזמן.
בפוליטיקה הישראלית כל האופציות תקפות. נושאי הכלים הנאמנים של הפוליטיקאים, לעומת כלל הציבור, מרומים כל הזמן; בעיתות משבר ומלחמה מרומה כל הציבור ולו לזמן קצר, ולקראת בחירות מרומה כל הציבור כל הזמן - עד לקלפי.
כיצד נופל הציבור הישראלי פעם אחר פעם במלכודת השוטים הזאת ? האם זו תמימות ? האם זו סכלות ? האם זהו ייאוש ? ואולי מזוכיזם ? העקביות והתכיפות שבה מתרחשת ומצליחה הרמייה הזאת, מעידה כי כל הסיבות לעיל נכונות. הבוחר הישראלי הוא נאיבי, קצת אהבל, מאבד תקווה ואוהב לסבול. המצוקה וחוסר הוודאות היום-יומיים, השטחיות והמלאכותיות שבניתוח הסוגיות על הפרק והכמיהה אחר מושיע כל יכול מאפשרים בכל פעם מחדש את הסגידה התורנית.
אין לישראל בעיה של שלטון חלש ורופף, יש לה בעיה של שלטון לא אמין ומושחת.
שיטת הממשל הקלוקלת, הביאה לפגמים רציניים ביותר בחלוקת התפקידים בממשלה הזאת ובדרך התפקוד שלה, והביאה לשלטון מושחת ולא יציב. במשך 60 שנות המדינה הוחלפו בה 43 ממשלות, כלומר, שר כיהן במשרתו בממוצע קצת למעלה משנה. זה כמובן נתון משמעותי, אם מניחים שלשרים יש מדיניות ויש כישרון, וזמן כהונתם קצר מכדי שיוכלו להגשים את מדיניותם ולהפגין את כישרונם.
מה שדרוש בעיקר אינו רק שיטה שתאריך את תקופת כהונת השרים, אלא שיטה שתשפר את רמתם ותמנע שחיתות.
פגם ברור של השלטון הוא קוצר ראות - הנטייה לטפל בבעיות שוטפות ולהזניח את השיקולים והצרכים ארוכי הטווח. אולם הבעיות המרכזיות והאמיתית של מערכות השלטון הן כאמור חוסר אמינות ושחיתות. מבקר המדינה ומערכת המשפט, גם בגבור כוחם, מסוגלים לבלום חלקית תופעה זו. הבלם האמיתי יכול וצריך להיות הציבור. ומדוע אין הציבור בולם ומרסן את הפוליטיקאים ? כי הציבור חלש ומיואש. הגורמים המושחתים במערכת השלטונית מסכנים את המערכת הדמוקרטית כולה כי הם יוצרים עייפות של הציבור מהדמוקרטיה כולה והם עלולים להוליד מצב בו יש איש חזק שעושה סדר עם דמוקרטיה או בלעדיה.
במקביל, הממשלה פגעה משמעותית בחינוך, במחקר ובמדע שהם אבני היסוד לביטחון המדינה, והם הדברים החשובים ביותר לקיומה של ישראל ולשמירת מעמדה האיכותי של ישראל. בפרט, חשוב לציין כי בכל העולם מכירים בחשיבות המחקר המדעי, ומקצים לו יותר תקציבים, ואילו ישראל לא רק שאינה דורכת במקום אלא היא נסוגה. הממשלה חייבת לעצור את ההידרדרות בתקצוב המחקר באוניברסיטאות ובמכוני המחקר. הקיצוץ בתקציבי המחקר הוא תוצאה של ראיה קצרת טווח של ממשלות ישראל. פגיעה והידרדרות ברמת החינוך, המדע והמחקר וברמת ההשכלה הגבוהה היא סכנה קיומית לישראל.
מדינת ישראל ובעיקר ממשלת ישראל עסוקים בכל כך הרבה צרות ביטחוניות, מדיניות, חברתיות וכלכליות, שאין לשרים ולחכ"ים זמן ורצון לעסוק בדברים החשובים, כמו למשל למנוע את בריחת המוחות המדעיים שעד כה היקנו לישראל את תהילת העולם. בהעדר תקציב, בריחת המוחות מישראל תימשך ותיפגע קשות בהתקדמותה של ישראל בתחומי המדע והמחקר. הממשלה חייבת להגדיל את התקציבים למוסדות ההשכלה הגבוהה והמחקר, בכדי לקחת חלק בהעצמת הישגי ההשכלה הגבוהה ושיפור המצוינות של האוניברסיטאות והמוסדות האקדמיים בארץ.

האלימות בחברה הישראלית היא הכישלון הגדול ביותר של מערכת החינוך מאז הקמת מדינת ישראל. יש ניתוק בין תפקיד המורה להקנות לתלמידיו ידע ותרבות, לבין תפקידו כמחנך. תחושת הביטחון של הציבור מעורערת וכי כל גורמי ההרתעה חלשים. קיימת התחושה שכל החוליות של אכיפת החוק חלשות - המשטרה, הפרקליטות, בתי המשפט ורשויות אכיפה נוספות. האלימות היא סוג של טרור, ויש לטפל בה כפי שמטפלים בטרור. אי אפשר לקבל את התופעה הזאת. את בעיות האלימות צריך היה לפתור הרבה קודם, כבר בגן הילדים באמצעות חינוך הולם, אמצעים ראויים ומחנכים איכותיים.
תופעת האלימות בחברה הישראלית, ברחובות, בבתי הספר, בסופי שבוע במועדונים וכו', מדאיגה את הציבור יותר מאשר המצב הביטחוני.
רוב מהותי של אזרחי ישראל סבור כי בעלי ההון הולכים ומשתלטים על השלטון. 86% מהציבור סוברים כי קיימת סכנה מוחשית להשתלטותם של בעלי ההון על המפלגות והשלטון בישראל.
כ-60% הסבירו את אי היציבות השלטונית במשבר מנהיגות. לעומתם, 34% טענו כי בעייתיות במבנה שיטת הממשל היא שפוגעת ביציבות הממשל.
אם רוצים להבריא את המערכת הפוליטית הן בשלטון המרכזי והן בשלטון המקומי, צריך לחזק את הציבור, לשכנע את האזרחים שיש להם כוח להעניש פוליטיקאים כושלים או מושחתים. אנו קוראים לכולם לצאת מהאדישות ולהתחיל לתרום את חלקם בחיזוק שלטון החוק, בהצטרפות לדרישה ההכרחית להגדיל את תקציבי החינוך, בהפעלת לחץ ציבורי לשינוי שיטת הבחירות שעל פיה נבחר את נציגנו בכנסת ובמועצות הערים באופן ישיר, וללא קשר למפלגות.